היה זה תהליך הגישור הארוך ביותר שהיה לי. .
הם הגיעו לגישור להכין את הקרקע לבואה העתידי של הפרידה. מההתחלה היה ברור שהפרידה קשה להם ומהר מאד הבנתי מדוע. היה להם את עומר. עומר ילד עם צרכים מיוחדים, רק השנה עלה לכיתה א' בבית ספר של הפרעות תקשורת והוא סובל עדיין מקשיי התאקלמות למסגרת החדשה.
ההגעה להסכמות נבנתה באיטיות, נדבך אחר נדבך. הסוגיה המורכבת ביותר היתה ההחלטות שהם עתידים לקבל ביחס לעומר, ועל כך לא אחת הם נחלקו בדעותיהם.
כשבני זוג חיים ביחד הם נבדלים פעמים רבות בהשקפותיהם ובדרכיהם החינוכיות כלפי ילדיהם. אך כל עוד השונות מתקיימת תחת קורת גג אחת היא מתמזגת במרחב המשותף. אך מה קורה ביום שאחרי, כשהילדים עתידים להיתקל בפערים גדולים במעבר בין הבתים? ואכן זו סוגיה שמטרידה זוגות רבים שנפרדים ולא בכדי. אין ספק שיצירת מרחבים וערוצים להדברות ישירה וקיומו של דיאלוג הורי שוטף הינה אחת מהדרכים הטובות ביותר להתמודד עם פערים אלו.
אך מה קורה כשמדובר בילד עם צרכים מיוחדים, כזה שחייב זוג הורים מתקשרים ומתואמים, ילד שמתקשה להכיל שינויים, מגיב בהתפרצות זעם לכל דבר לא צפוי ושפרק הזמן שאורך עד שנרגע יכול להגיע לשעות ארוכות ואף לימים. מה אז עושים?
אין ספק שהורים לילד עם צרכים מיוחדים נדרשים לשקול בכובד ראש את דבר פרידתם. אך מה קורה כששקלו והחליטו. לא אחת עולה אצלם השאלה האם אולי יישארו ביחד בשבילו? בגללו?
אני מחזיקה בדיעה שלא נכון לו לזוג להשאר ביחד רק בגלל הילדים. החיים לא נועדו להעביר אותם בסבל אם הזוגיות איננה טובה להם עוד. דברים אלו נכונים גם לזוג לו יש ילד עם צרכים מיוחדים, וזאת כמובן בהתאמות הנדרשות.
דוגמא לכך היתה אצל ההורים של עומר. לקח להם זמן להתבשל עם ההחלטה שלמרות שיש להם את עומר זו כשלעצמה איננה סיבה להשאר ביחד. לצד זאת, תהליך הגישור היה איטי, ממושך, וכוון בחלקים גדולים שלו לשאלת הפרידה בהתייחס לעומר. איך יתקבלו החלטות הקשורות אליו, מה יעשו במקרים של מחלוקת. בד בבד התקיימה עבודה על התקשורת ההורית ועל בנייתה להמשך הדרך. ההורים הסכימו להתגורר במרחק הליכה ביניהם ולשמור על גמישות בהסדרי המשמורת בהתאמה לצרכיו של עומר. בנוסף הם קיימו את כל ההליך ברוח טובה ובהתחשבות מירבית האחד בצרכי השני.
אני מצידי כמגשרת גיביתי ועודדתי אותם בדרך זו. דרך משמעותית, ממושכת, הדרגתית שהתנהלה כולה לאור צרכיו של עומר וטובתו.
שיתוף