הם הגיעו אלי עם הסיפור המוכר והכואב. היא בגדה בו עם חברו הטוב. וכמו בסיפורים הוא היה האחרון שידע. הוא נסע לנסיעות עבודה ארוכות, להביא פרנסה הביתה אמר, והיא מצידה נשארה בבית עם שלושה ילדים קטנים והחבר היה עוזר לה ביום יום כשנדרשה.
כשהסיפור התגלה, זה כבר היה מאוחר. היא היתה מאוהבת עד צוואר, והוא היה פגוע מכף רגל עד ראש. למרות הפגיעה ייחל לרגע שתבין שטעתה ותבקש את ידו בחזרה. אך זה לא קרה. היא הוצפה ברגשי אשם, אך ליבה כבר לא היה שלו.
קשה היה לעמוד בדמעותיו. דמעות של עצב, פגיעה, עלבון, אגו גברי שנבגד. למרבה הפליאה הוא ניקה אותה מאחריות בכל פגישה. טען שהחבר "חטף" אותה ממנו, והיא מצידה רק ילדה קטנה שלא מבינה למה נקלעה.
פגשתי את בני הזוג ביחד ובנפרד. הפגישות הנפרדות הן כלי רב ערך בהליך הגישור. הפגישות הנפרדות נותרות סודיות בפני הצד השני, וכמעט תמיד חשוב שיתקיימו בהליך גירושין, כי יש דברים רבים שנכון להם להיאמר שלא בפני האחר.
בפגישות הנפרדות איתה חשוב היה לסייע לה לצאת מעמדת "הילדה הקטנה" שנוצלה על ידי החבר. הכנסתה לעמדה זו על ידי בן זוגה, לצד רגשי האשם הקשים שחשה כלפיו, הקשו עליה לקחת אחריות על בחירתה בחברו על פניו. במקביל בפגישות איתו סייעתי לו לעכל בהדרגה שעם כל הכאב הכרוך בכך זהו רצונה וזו בחירתה.
מנסיוני למדתי שכאשר הרגשות הקשים של הכאב, הכעס והפגיעה אינם מקבלים מקום של כבוד בתוך תהליך הפרידה, הם עתידים להתפרץ ביום שאחרי בעוצמה גבוהה הרבה יותר ובהיעדרו של מרחב לקיומה של תקשורת ביניהם. זו גם הסיבה שאני נותנת מקום לרגשות שמלווים את הפרידה.
הגבר התחיל לעכל את בחירתה של אישתו והאישה לקחה אחריות על בחירתה. בני הזוג עשו מעל ומעבר להתעלות מעל רגשותיהם לטובת ילדיהם. לצד זאת, הם הסכימו לתת להם מקום מסוים בחדר הגישור. הגבר עד תום התהליך התקשה להפגין את כעסו כלפי זוגתו.
בסיום התהליך חיזקתי את יכולתם להסתכל למציאות בעיניים בד בבד עם הצלחתם לשים את הילדים במרכז. במקביל הצעתי לגבר להמשיך ולמצוא מרחב לעיבוד רגשותיו ככל שיזדקק.
שיתוף